פרשת פנחס - על קנאה המשיבה חימה וקצת על סבי ע"ה

פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי.

עם ישראל עמד במצב הקשה ביותר שלו מאז היותו לעם. אם לא מעשהו של פנחס, נגזרה ח"ו כליה על כלל ישראל. "ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי". הרב פינקוס מבאר את עניין החמה והסרת החמה בכך שמעשהו של זמרי היה בגידה נוראה בקשר של כנסת ישראל עם הקב"ה, בקשר של בין אשה לבעלה. ופנחס בקנאתו, גילה שהאהבה עדיין קיימת, שהקשר לא הופר, ובכך השיב את חמתו (תפארת שמשון על הפרשה – עיי"ש באריכות).

סבי זצ"ל היה האדם הכי שקט ורגוע שהכרתי. מימי לא שמעתי אותו מרים את קולו. גם לא כשאני ואחי – ילדים שובבים בני שבע וארבע – היינו אצלם שלוש שבועות שלמים בביתם בכפר אתא - עם כל המשמעות של ילדים שובבים אצל סבא וסבתא בלי ההורים.

פעמיים סבי הרים את קולו. אני עוד לא נולדתי, אבל כך מספרים.

הפעם הראשונה בהיותו בחור בישיבת בית יוסף בבני ברק כשלמד אצל הסטייפלר. היה מקובל בישיבות נוברדוק שבאלול קוראים בציבור אורחות חיים להרא"ש. הנוהג גם היה שמי שמתפלל לפני העמוד, קורא. בנוברדוק היו המוסרניקים והתורניים. בתל אביב בישיבת נוברדוק של ר' הלל ויתקין, היו מוסרניקים. בבני ברק היו התורניים. באלול היו מגיעים התל אביבים לישיבה בבני ברק. הסטייפלר שהיה ראש הישיבה בבני ברק, לא היה מהמוסרניקים של נוברדוק, הוא היה מהתורניים והיה לו יארצייט באלול. הוא ניגש להתפלל לפני העמוד. כשרצה להמשיך את האורחות חיים, אחד הבחורים המבוגרים מתל אביב, התנגד לכך, בטענה  שראש הישיבה – הסטייפלר - לא מספיק מוסרניק ורצה להוריד אותו מהמעמוד. זו הפעם הראשונה שסבי ע"ה הרים את קולו – ולפי המסופר הרים את קולו מאד! הסוף היה שהסטייפלר אמר את האורחות חיים. סבי הרגיש לא טוב עם ה"התפרצות" שלו, אבל קיבל על כך הסכמה מהחזו"א שעשה טוב ונכון.

הפעם השנייה. בהיותו כבר בכפר אתא – החזו"א שלח אותו לשם להיות לעזר למרא דאתרא הרב מנדלסון (רבה של קוממיות בהמשך). בבית הכנסת הגדול היו אומרים הלל ביום העצמאות בברכה. הרב מנדלסון היה משנה ממנהגו, ומתפלל ביום זה בבית כנסת אחר. בשבת שלאחר מכן, עלה הרב לדרוש בבית הכנסת כמדי שבת, אך אחד מראשי הקהל פער את פיו נגד הרב שלא אומר הלל ביום העצמאות ולא נתן לו לדרוש. סבי לא היה באותה שבת. כשחזר לעיר שמע מהסיפור וביום ראשון כשחזר מהמכולת ובידו לחם, פגש את אותו אדם שפער שוב את פיו במחאות נגד הרב מנדלסון. גם כאן הרים עליו סבי את קולו ברחוב, והכה בו עם הלחם שבידו. גם כאן קיבל אח"כ ברכת יישר כח מהחזו"א.

סבי זצ"ל אהב את התורה ולומדיה, אהב את רבותיו גדולי ישראל והיה מתאבק בעפר רגליהם כפשוטו.  וכשפגעו במי שהוא אוהב, הוא יצא מגדרו ועשה מעשה שהוא היפך המהות שלו. ואם תרצו זוהי אהבת ה' אמיתית.

והשיב את חמתי בקנאו את קנאתי.

למדנו שבוע שעבר במסכת שבת (קיט ע"א) מר מר בר רב אשי פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא. מ"ט דחביב עלי כגופאי ואין אדם רואה חובה לעצמו. מר בר רב אשי לא היה דן תלמידי חכמים, כי היה אוהב אותם כמו את עצמו. וממילא לא יכל לדון אותם.

אומר השפת אמת שחייבים לאהוב כל אחד מישראל כגופו - ואהבת לרעך כמוך. אלא שאמרו חז"ל בפרקי אבות (א' ח) שכשבאים לפניו לדין יראה אותם כרשעים. ואת את זה הוא לא יכל לעשות לתלמידי חכמים.

זה אהבת ישראל של גדולי החסידות. אבל אני הקטן חושב שמר בר רב אשי אהב אהבה מיוחדת את אותם תלמידי חכמים.

כשאני עוצר טרמפ לבחור ישיבה או לאברך, זה לא בגלל חסד, אלא כי אני אוהב אותו.

כשאני אומר מי שברך מיוחד לתלמידי הישיבות ואברכי הכוללים ולכל מאן דעסקין באורייתא – בנוסף ולפני אמירת היקום פורקן הכללי - זה כי אני אוהב את העוסקין בתורה. אז אני לא אגיד שאני אוהבם כגופי, אבל אוהב אותם יותר מסתם אהבה ליהודי.

בתקופה זו בה שנאת עמי ארצות ללומדי התורה מרימה ראש, אין זו שנאה "לנו", זו שנאה למי שיוצרים את הקשר החזק ביותר בין עם ישראל לקב"ה. זה שנאה לקב"ה. אם אנחנו נרבה באהבת לומדי התורה - נרבה באהבת ה', ואולי ירחם ה' אלינו ויסיר את חמתו מעל עם ישראל כולו.