פרשת בלק - מתלמידיו של אברהם אבינו או של בלעם הרשע

בני ישראל מתקרבים לארץ מואב בדרכם לארץ כנען – ארץ ישראל, לאחר שהרגו את שני המלכים הגדולים והחזקים – סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. מואב פוחדים ומחפשים דרך לעצור את ישראל.  בדרך של מלחמה אין להם סיכוי שהרי גם סיחון ועוג הגיבורים הגדולים לא עמדו מולם. לכן הם פונים למי שידוע כמנצח מלחמות על ידי פיו – בלעם.

מי הוא אותו בלעם שקללותיו משפיעות על תוצאות המלחמה? התורה מתארת אותו כ"שומע אמרי א-ל ויודע דעת עליון" (במדבר כ"ד ט"ז), מדבר עם הקב"ה – בורא עולם, ומבין את דעתו. חז"ל אומרים עליו שלא קם נביא כמשה בישראל אבל באומות העולם כן קם וזה בלעם.

אותו בלעם שיודע את דעתו של הקב"ה על עם ישראל, יודע שהוא לא רוצה בקללתם וברעתם, אך בכל זאת מנסה למצוא את הדרך כן לקללם. הייתכן?

בהמשך כשבלעם במקום לקלל כרצונו מברכם בעל כרחו, הוא מפרט את מה שהוא רואה כמעלותיהם של ישראל: כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו – יש להם חוזק ויסודות איתנים המיוסדים על אבותיהם ואימותיהם. עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב – עושים מה שנכון ללא התייחסות למה יאמרו הגויים. רואה את עם ישראל שוכן לשבטיו, ואומר, מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל – מה טובים ויפים הם הנהגות הבית והמשפחה שלהם, שאין כמותם בעם אחר. ולסיום הוא אומר את נבואתו על סופם של כל העמים ועל נצחיותו של עם ישראל.

ומה עם בלעם? אחרי כל הברכות והשבחים שיש לו לומר על ישראל, האם דעתו השתנתה? האם הוא ינסה להתחבר אליהם? גם על זה הוא עונה: "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" (כ"ג י') הוא רוצה להיות כמוהם אבל רק לאחר מיתה. עכשיו לא, חיים רק פעם אחת וצריך לנצל אותם. והוא לא מסתפק בזה אלא לסיום נותן עצה שכמעט הצליחה – אלוקיהם של ישראל שונא זימה ולכן שילחו את בנותיכם לפתות ולהחטיא את ישראל. הקב"ה יעזבם וכך תנצחו אותם. 

לאן נעלמה כל חכמתו ודעתו? איך זה מסתדר עם יודע דעת עליון?

המשנה במסכת אבות פרק ה' משנה י"ט אומרת "כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפילה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. מבארים המפרשים מהם מידות אלו. עין טובה זו מידת הנדיבות וכנגדה עין רעה - חומד את של אחרים כמו שאמר בלעם "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב (כ"ב י"ח). נפש שפלה - שאינו מתאווה לדבר עבירה. וכנגדו נפש קצרה – שטוף בזימה, כמו העצה שנתן להם - למסור את בנותיהם להחטיא את ישראל, וכמו שמתארים חז"ל את הקשר המיוחד שהיה לו עם האתון המפורסמת שלו. רוח נמוכה – ענווה. וכנגדו רוח גבוהה – גאווה. "כי מאן ה' לתתי הלוך עמכם" (כ"ב י"ג) –איתם לא רצה ללכת כי אינם מספיק חשובים בעיניו.

אדם יכול להיות פיקח, חכם, מדבר עם אלוקים ויודע דעת עליון, אבל עם המידות שלו גרועות, אם הוא רודף ממון, עם עדיין לא התגבר על תאוותיו ויצריו, לא תהיה לחכמתו שום השפעה על מעשיו. הוא יבין איפה האמת ומה נכון לעשות. הוא גם ירצה לקבל את אותה אחרית שיקבלו ההולכים בדרך הנכונה. אבל מכאן ועד לשנות את דרכיו, ללכת בעצמו בדרך הזו, זה לא! זה קשה מדי! כי כמו שכבר אמרנו חיים רק פעם אחת. אך הוא שוכח שתמות נפשי מות ישרים, זה רק כשחי חיי ישרים. ותהיה אחריתי כמוהו זה רק אם גם הראשית (וראשית זה אפי' רגע אחד לפני הסוף) כמוהו.