פרשת ויגש - על שכנותה של ישיבה

ואת יהודה שלח לפניו גושנה. רש"י מביא מדרש אגדה: להורות לפניו - לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה.

כבר הרחבנו על כך שהתשתית שלנו כעם ישראל זה התורה. ולכן לפני שמגיעים למקום צריך לדאוג לתשתית. ומי צריך לדאוג לזה? לא יששכר, אלא דווקא יהודה – המלך. כי בתשתיות מטפל מי שאחראי לתשתית של כל העם.

חשבתי דבר נוסף.

ישיבה גדולה – מהוותיקות והמפורסמות – עברה לדור בשכונתנו. וכמו בכל דבר, יש הדורשים לשבח ויש הדורשים לגנאי. יש הבאים להתפלל בישיבה, מביאים לשם את ילדיהם שיתבשמו מאווירה של ישיבה. מכניסים את הישיבה אליהם הביתה, על ידי שמזמינים בחורים לסעודות שבת. ויש שמפריע להם היזק ראיה, והרעש של הבחורים בלילות, והחניה שתתפס על ידי רכבים של בחורים, וכהנה וכהנה סיבות אובייקטיביות. [ובמאמר המוסגר, למרות שאני כשכן הגר בקומת קרקע, מוקף בגינות משחקים, וחלונות ביתי משקיפים אל הצרכנייה השכונתית, יכל לומר בפה מלא שאין שום הפרעה].

אבל אני רוצה להעלות פה את המעלה העיקרית בשכנותה של ישיבה.

אומרת המשנה באבות (ו' י'), אמר רבי יוסי בן קסמא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד, ונתן לי שלום, והחזרתי לו שלום. אמר לי: רבי מאיזה מקום אתה? אמרתי לו: מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי: רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דנרי זהב ואבנים טובות ומרגליות? אמרתי לו: אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה.

רבי יוסי בן קסמא יכל להפוך את המקום למקום של תורה. אבל, שמעתי בשם הרב דסלר, לרבי יוסי היה ברור, שאם ילך לדור בעיר שאין בה תורה, הוא יהיה מושפע מהם (אולי במשהו מן המשהו) עוד לפני שהוא יספיק להשפיע עליהם, ועל כן סרב לה בכל תוקף.

אומר רבי יוסי, למקום תורה יש השפעה על כל סביבותיו. ואם לא אגור במקום תורה - לא משנה מה אני, לא משנה כמה אני ת"ח ועוסק בתורה - תחסר לי ההשפעה הזו.

וזה מה שרוצה יעקב, בית תלמוד שמשם תצא הוראה. לא ששם ילמדו תורה. אלא משם תצא הוראה ותשפיע על כל סביבותיהם.

שכנות של ישיבה, היא לאו דווקא שתשים מושבך בישיבה. בעצם המגורים ליד ישיבה, מתבסמים מאווירה של תורה היוצאת משם. ובשביל זה שווה "לסבול" את כל המפריעים.