פרשת כי תצא - דיוקנו של מלך

 וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, ותלית אותו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ.... כי קללת אלוקים תלוי" (כ"א, כ"ב-כ"ג). חז"ל דורשים מפסוק זה שכל הנסקלים נתלים. אבל התורה נותנת כאן הסתייגות, לא תלין נבלתו על העץ. נכון תתלה אותו למען יראו אותו העוברים ושבים אבל בטרם רדת הלילה תוריד אותו. למה? כי "קללת אלוקים תלוי". מבאר רש"י (על פי הגמרא בסנהדרין מ"ו ב') זלזולו של מלך הוא שאדם שעשוי בדמות דיוקנו יהיה תלוי ובפרט ישראל שהם בניו. ומשל לשני אחים תאומים שהיו דומים זה לזה אחד נעשה שר ואחד לסטים ונתלה, כל הרואה אותו אומר השר תלוי. וודאי שאין הנמשל שמי שרואה אדם תלוי ובפרט אם הוא מישראל, יחשוב שזה הקב"ה. אלא גם במשל הבעיה היא לא שיחשוב באמת שהשר נתלה או יאמר השר נתלה. כוונתו שבזיון הוא לשר שאחיו תלוי. ובנמשל בזיון הוא לקב"ה שבניו תלויים על עץ.

כשרואים אדם מקשרים אותו מיד לקב"ה וכשרואים את מעשיו גם הם מתקשרים לקב"ה. ואם בכל אדם כך, על אחת כמה וכמה בישראל שהם בניו של מקום. ואם בסתם ישראל כך על אחת כמה וכמה במי שקרוב יותר. ככל שהאדם קרוב יותר לבוראו, האנשים הרואים אותו מקשרים יותר בינו לבין הקב"ה. כשרואים אדם שומר מצוות מצפים ממנו ליותר כי אתה מקורב. כשרואים אדם חרדי, הציפיות עולות כי אתה יותר מקורב. וכשרואים בחור ישיבה או אברך על אחת כמה וכמה שהציפיות והדרישות עולות. וכגודל הציפייה כך גודל החילול ה' כשהציפייה לא מתממשת. 

ולכן זה מחייב. זה מחייב בדיבור, זה מחייב בלבוש, זה מחייב במשא ומתן עם בני אדם. כי כל דבר שאנו לא בסדר מקשרים את זה ישר לקשר שלנו עם בורא עולם. וחובתנו היא לדאוג שיאמרו עלינו אשרי אביו שלימדו תורה אשרי רבו שלימדו תורה ולא חלילה להיפך. כי אנו דיוקנו של מלך.

פרשת תלוי מגיעה מיד אחרי שהתורה מתארת לנו כסדר, את דרכו של ההולך אחר תאוותיו, ברצף של פרשיות - אשת יפת תאר, כי ייקח איש אשה ושנאה, ובן סורר ומורה. <ראה בהרחבה במאמרנו <"מאשת יפת תאר לבן סורר ומורה">. מיד אח"כ אומרת לנו התורה מהי הדרך הקוטבית בה עלינו ללכת. דרך של בן מלך! דרכו של מי שהוא דיוקנו של מלך!